<h1>העיטור אות ח' חוב — מלוה בשטר</h1>
<h2>דף קנז.</h2>
גרסינן בפרק הנזקין (גיטין מ"ח:) בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. והני מילי מיניה דידיה אבל מיתמי כלהו בזיבורית כדתנן אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית. ואמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומין אף על פי שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית כו' באחריות. ואפסיקא הלכתא יתומין שאמרו בין גדולים בין קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. ובעל חוב דתפס בינונית בחיי אבוהון תפס כדמוכח בפרק בתרא דכתובות (ק"י.). ודוקא מקרקעי אבל מטלטלי דשבק אבוהון מדינא לא מגבינן ליה כלל ואפילו בשטר דקימא לן מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. אבל מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. והאידנא תקנתא דרבוותא למגבי בעל חוב ממטלטלי אפילו מיתמי. ובשם רבינו יעקב דוקא מלוה בשטר אבל מלוה על פה לא גבי ממטלטלי. והא דאמרינן (כתובות צ"א:) מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דשבק אבוהון אבל נכסי דקנו יתמי אפילו מצוה ליכא כדמוכח בבבא בתרא (קנ"ז.) בגמרא נפל הבית עליו ועל הבן והיו עליו כתובת אשה ובעל חוב כו' וכן דעת רבינו חננאל דאי לא תימא הכי תקנתא דרבוותא למגבי בעל חוב ממטלטלי מאי היא הא מצוה איכא. והא דגרסינן נמי (כתובות צ"ג.) בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה דאמרינן דינא הוא דאמר ליה וכו'. כיון דמצוה איכא על היתומין לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דשבק אבוהון ותפיס להו לשתעבדי למגבא מנייהו. ומסתברא דמצוה על היתומין כדאיכא מקרקעי דאבוהון קאמר ומשום נעילת דלת. וכן דעת רבינו שלמה שפירש בפרק כל הגט (גיטין ל':) יורשין שירשו קרקע שעליהן מוטל מצוה לפרוע חוב אביהן. והיינו דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א:) הנך חמשין קמאי מצוה קא עבדיתו ואידך בדין קא טריף. ואי אמרי הנך חמשין קמאי דמי קטינא סלקיה. והיכא דליכא מקרקעי אפילו איכא מטלטלי ליכא מצוה כלל. וכתב רבינו אפרים במלוה בשטר הוא דאמרינן (ב"ב קנ"ז.) מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל במלוה על פה דליכא נעילת דלת אוקמוה לרב ושמואל אדאורייתא וכבר אפסיקא הלכתא דמלוה על פה גובה מן היורשין ואתמר עלה משום נעילת דלת ואתמר שעבודא דאורייתא אלמא למאן דאית ליה דמלוה בשטר מצוה משום נעילת דלת היא. ורבינו אבן מגש כתב מלוה בשטר חובה הוא כדאיתא בערבות. והיכא דטעין בעל חוב דלית ליה לאיפרועי תקינו רבוותא לאשתבועי שבועה כעין דאורייתא דלית ליה לאיפרועי והכי אסכימו ונהיגי.
<h2>דף קעה:</h2>
(ב"ב קע"ה:) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין מסתברא כגון שכתוב בו אני פלוני בן פלוני לויתי מנה מפלני בשנת כך וכך אף על פי שלא חתם או שכתב אני החתום לויתי מפלני וחתם לבסוף. והא דפליגי בהנושא (ק"א:) חייב אני לך מנה בשטר לא כתב לויתי אלא בלשון הודאה כתב בשטר אני פלני חייב לפלני מנה או שכתב אני חייב לפלני מנה וחתם ובהא הוא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש דמחייב נפשיה במידי דלא מחייב. ולא דמי כלל להוציא עליו כתב ידו. אבל רבינו שלמה פירש הוציא עליו כתב ידו חייב אני לך מנה וחתם לבסוף ומסר לו בעדים ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש שלא חתם לבסוף ומסר לו בעדים. ולא דייק לן מה לי בתחילה מה לי בסוף. ועוד דהוה ליה לאקשויי מהא מתניתין לרבי יוחנן ולתרוצה. ואסיקנא אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין גובה מנכסים בני חורין דכמלוה בעדים דמי ואי מודי פרע. ואי לא משתבע שבועת היסת ומפטר. ואף על גב דאמר רב פפא (שבועות מ"א.) האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה התם חתימי סהדי כיון דאית ליה קלא דגבי ממשעבדי לא הוה משהי ליה בידיה אבל הכא לא חש ביה.
<h2>דף קעו.</h2>
וכתב רבינו שרירא כי אמרינן פרעתי נאמן ומשתבע דוקא דלא מסר ליה שטרא בסהדיא אבל מסר ליה שטרא בסהדיא עדי מסירה כרתי ואי אמר פרעתי לא מהימן. ומסתברא דלא עדיף מהוחזק כתב ידו בבית דין דנאמן דהא קא מדמינן להדדי בסוף גמרא דגט פשוט דמותבינן לרבי יוחנן מהא דגרסינן רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים ומפרקינן התם בשאר שטרות [לא] קאמר דעדי מסירה כרתי שמע מינה דהוחזק כתב ידו בבית דין כמסירת עדים דמי ועוד דלית הלכתא כרבי אלעזר בשאר שטרות ואפשר דסבירא להו לרבוותא כשמואל דאמר אף בשטרות. והיכא דאמר לאו חתימת ידאי הוא ולא אתחזק בבי דינא. איכא מאן דאמר מחוי חתימת ידיה בבי דינא ומדמינן לה. ואיכא מאן דאמר כיון דמצי לאיערומי בעי כתב ידו יוצא ממקום אחר ואי לא מגו דאי אמר פרעתי מפטר בשבועה השתא נמי משתבע ומפטר. ואי אמר אין חתימת ידאי הוא מיהו לא יזיפנא משלם דקימא לן (שבועות מ"א:) כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי.
ואי אמר אין חתימת ידאי הוא ואפשר דחתימנא בסופא דמגילתא וכתב עליה כי האי גונא נמי חייב. אבל אי אתי בטענת בריא איכא מאן דאמר בהא נמי אמרינן מגו ומפטר בשבועה. והא דאמר אביי (כתובות כ"א.) האי מאן דמחוי חתימת ידיה בבי דינא לא ליחוי בסופא דמגילתא דילמא משכח לה אינש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי עצה טובה קא משמע לן דלמא טעין דלא אוזיף מניה כלום. אי נמי לאו כתבא דידי הוא דחייב אבל אי טעין הכי הוה מעשה משתבע ומפטר. ואיכא מאן דאמר דלא מפטר דאי איתה דאביי כי היכי דלא ליתי לידי שבועה בלאו הכי מצי לאשבועי. וכתב הרב המחבר צריכא עיונא. ומסתברא כלישנא קמא.
ובשאלה לרבינו שרירא כתב בכתב ידו ואמר לעדים חתומו ומסרו ליה הרי הוא כשטר וגובה מנכסים משועבדים ואי אמר פרעתי אינו נאמן אבל אם חתם בפני עדים ולא נתן רשות לחתום זהו שאמרו הוציא עליו כתב ידו ונאמן לומר פרעתי וכן כתוב בשם רבינו האי שאם צוה לחתום על הודאתו דינו כמאן דמפיק שטרא אחבריה אבל אם לא כתבו חתימתן אלא להחזיק כתב ידו הרי הוא כהוציא עליו כתב ידו ונאמן לומר פרעתי. ומסתברא הוא הדין לעדות בקנין אף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד (כתובות נ"ה.) הני מילי לענין מהדר אבל מכתב לא כתבינן בלא דעתא דיליה. ואי לא כתבו סהדי שטרא ולבתר תלתין יומין דהוא סתם הלואה או בתר זימניה טעין פרעתי כמלוה על פה הוא ומשתבע ומפטר דלא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי כדכתיבנא בחלק כתיבת השטר. וכן מצאתי לא שנא שכיב מלוה ולא שנא שכיב לוה כל הסמוך לקנין כותבין. אבל ודאי משך מילתא ולא תבע ליה למכתב איכא למימר דילמא פרע וכל סתם הלואה בשלשים יום כותבין ונותנין והמוציא מחבירו עליו הראיה ועל הדיינין. ומיהו עדות בקנין כשטר דמי לגבות ממשעבדי כדגרסינן בפרק (הכותב) [הנושא] (כתובות ק"ג:).
